מפגר אבל מוחי ברשותי

כל כך רציתי שוקולד

כל כך רציתי שוקולד
עד שהרגשתי חומר מופרש מימין המוח.

ואז מתוך הסתכלות ראלית על הדמיון, התרחשה ראליזציה בלתי נלאית של החומר.

ופתאום החומר שנוזל במוח כמבטא רצון עז, הוא רק חומר.
והמסר שהביא איתו-
לך למקרר והבא שתי קוביות שוקולד תות,
התאייד לו.
ונשארה רק התבוננות ברצון ממרחק של תמונות.

לאחי החרדים באקדמיה

כמו שכתבתי כאן בתחילה, אני מקרה קיצוני מאוד, עצוב מאוד, אבל שניתן להסיק ממנו מסקנות, אולי חלקן חדות,

גם לגבי הרוב שבנורמה. כזה שלא הולך כמוני בדרכים נואשות באקדמיה, כדי להשיג קבלה תעסוקתית וגם חברתית במקרה שלי. 

בכלל חשוב לי לשמש כחישן ששלח עצמו באל כורחו להאיר נקודה כלשהי ולא לשמש כדוגמא - מאחר ולי יש את הקשיים שלי, ואת הכשלים שלי ואלה אינם הכשלים של רוב האוכלוסיה.

או כמו שאמרה אמי על כך שטענתי שהאקדמיה היתה בזבוז - לא לכולם! רוצה לומר, תקפיד לסייג את דברך על האקדמיה

מאחר ורוב האנשים ללא קשיי הבנה וגם תובנה כמוני.

אני אומר את זה כי חשוב לי לא לתרום לרפיון ידי אף אדם מללמוד לימודים אקדמיים אלא רק להאיר בעזרת הקורות אותי

במערכת הזאת, מסלול מסוכן ואפשרי לאחרים, אם כי לתקוותי מסלול הרה אסון במידה פחותה בהרבה.

עכשיו שמאחורי התובנה והניסיון להתאים את הפרופורציות של משאכתוב כאן לסיפור אישי שאולי ניתן ללמוד ממנו ואולי לא וגם אם כן בטח לא כולם, אכתוב את אשר על ליבי.

בשנים האחרונות אנחנו שומעים רבות על אקדמיזציה מואצת של "המגזר החרדי".

אני חייב להגיד שמנוקדת מבטי, אדם בן 44 שהאמין למוסדות החינוך והאקדמיה החילוניים והניח את ראשו ופיתוח אישיותו תחת הנהגתם, התעוררתי בשנים האחרונות כאילו שהתעוררתי מכת ולה זרם מאמינים בלתי נגמר, הזורם להסחת דעת וריק.

בכעס, אני נזכר בלימודי התורה והתושב"ע שנלמדו בבית הספר החילוני שבו הייתי, מה רב המרחק ביניהם לבין הבנית מושגי המצוות שעומדים עליהם בבתי הספר שבהם התורה היא המרכז.
מה המערכת האדמית תורמת ומה לימודי קודש תורמים, ההשוואה מכעיסה וכמידת ההתנסות בראשונה גם מכאיבה.
כמה תרומה לפיתוח האישיות, מצוות ושכר מקבלים בלימודי ארון הספרים היהודי וכמה בארונות ספרי
האוניברסיטאות בנושאי מדעי החברה?
אני חייב לומר שמנקודת מבטי האישית, לימודי פסיכולוגיה בתואר ראשון, נתנו לי מעט מאוד ידע אישי או בין אישי.
החיים קידמו אותי אבל בדרכם הארוכה לעבר מספר נכסי ידע. אז איפה פה האצת התובנה במהלך החיים עי למידה?
וטיפולים פסיכולוגיים מבוססי תורות אקדמיות כסדרות מפגשים הנמשכות לנצח לא הותירו דבר.

המלצתי מספינת החיים שלי הקטנה - דירשו לקבל מוצר שיתן *לכם* תועלת וקידום אישיים.
אתם לא אנחנו הפראירים שנוהרים כמו עדר למלא אולמות שבהם ניתן ידע בצורה שלימודו משרת מערכות שכל תפקידן
הוא בקיטלוג הידע קודם כל, אולי אף מעבר למחקר שהוא הרחבתו של אותו ידע.
ובכלל תארים במדעי החברה איזה ידע אנושי הם מרחיבים? אולי הם בכלל יוצרים שימור והקפאה עי המשגת מושגים
טבעיים אצל אוכלוסיות שלמות. ואולי נוצרת מערכת אחת של שפה אקדמית שמגדירה את עצמה כעילית של העומק בחשיבה וכמובן כאוביקטיבית שאין בילתה. הקמפוסים האמיתיים וחדשות ההתפתחות האנושית האמיתית נמצאים במוח
האנושי באשר הוא.
אם הם רוצים לחקור את "מדעי החברה" או "מדעי הרוח" שינסו לשלוח פרופסורים להתקבל לישיבות בעולם הידע החרדי!
אתם צריכים לעסוק בקבלתם ולא הם בקבלתכם :-)
או... הדבר הכי פשוט כדי לעשות "אקדמיזציה של חרדים" איזה ביטוי אומלל שבאומללים! הוא ליצור סולם של רמות לימוד ומחקר ישיבתיים, סולם המקביל לחלוטין לסולם האקדמי. וזאת תוך מתן תגמול כחלק מתקציב המל"ג! לעוסקים
בקודש! להבדיל כמובן מהמגזר האקדמי שאינו קדוש מעצם עיסוקו בענייני חיים שמחוץ לענינה של תורת החיים.
חרדים לא עובדים... איזה דבר עלוב וחסר דעת לומר.

אספרגר סיכם הפסיכיאטר את חיי

ולא מבין שאת האבחנה יש לפרט.
בעקבות חלום של בוקר הבנתי איך לתאר את הפרדוקס הזה של המנעות ממסגרות עמוסות ברעשים חברתיים מצד אחד,
ומצד שני רצון עז אליהן וסבילותן כרועשות. וככל שהגיל מתקדם כך היכולת לעמוד בעומסים הולכת וגדלה.
אני אספרגר בן 44 שצריך התרעות ארוכות על שינויים אבל טווח השינויים גדל לעבר המצבים הכי כאותיים.
אני חושב שאני יכול לעשות מלחמה, במידה ואהיה חסר טרדות, רגשי אשמה על זניחה וחרדות על עניינים של מה בכך.
אני חושב שאני יכול למות במלחמה וזה יהיה בסדר.

עכשיו נותרו קרבות קשים של החיים, של הסברים לאנשים, שמשפיעים על זמני שנותר לי בעולם גם ללא מלחמה.
להסביר למה אני צריך זמן בין לבין ולמה אני צריך זמן תוך כדי ולמה זה רק יעזור לתיפקוד אותו הם שואפים לקבל ממני.
ולהסביר למה אני לא יכול לעבוד משרה מלאה ולאבד לחלוטין את השליטה על פרויקט חיי שנמצא במצב מוכה וחבול
מ44 שנות.

אין עצלנות בעולם כלל - פשוט אין דבר כזה

יש עצב, יש הצפה, יש הלם, יש מחשבות מפוזרות של עשיה, יש חסר, יש רפיון ויש לו סיבות.
אבל עצלנות במובנה החברתי או שבעצם במובנה התרבותי - לא קיימת אלא בראשם המתייג של אנשים.
המושג הזה- עצלנות, הוא אולי אחד הגורמים הכי משמעותיים לתופעה שאותה הוא מתאר - חוסר עשייה בהתאם לרציה.
אבל זה רק המושג - זאת רק האשמה.
כמו שפרח לא מתעצל לפרוח אף ילד במערכת החינוך ואף אדם במקום עבודה לא נמנע מעשייה אלא אם הגורמים המעכבים
בעדה חזקים יותר מהכלים שיש לו ואמורים להוציא אותה לפועל.
אני מסתכל על חיי בתור ילד ומוטב שאביע רחמים בגאווה.
מערכת החינוך כפתה עלי להיות במצב לא מסונכרן עם משקורה סביבי ולימדה אותי שקרים על עצמי.
כשעזבתי אותה הדימוי העצמי שלי היה שבור אבל גם החלקים היו שקריים ולכן לא היה ניתן לאסוף אותם.
אני זוכר במדויק נקודות זמן שבהן ניסיתי בזמן התופת הפסיכולוגית הזאת למקד את עצמי לעשייה בית ספרית
כמבוא לעשיה מסונכרנת עם מסגרות בעתיד - זה כל כך חשוב הרי אני יודע זאת בדיעבד.
אבל מהר מאוד הבנתי שלא אקבל אפילו לא הבנה קטנה של מצבי.
ואז בכיתב י"א אם אני לא טועה, אני זוכר תחילתו של יום אחד, שבו חשבתי איך אני הולך לשבת בכיתה עכשיו שעות בלי שום מטרה אמיתית. עניתי לעצמי - אני הולך לחלום... זאת היתה התחלה של תאור עצמי בעצמי למען עצמי.
היו עוד הרבה נצחונות כאלה מאז בחיי אבל הם לא הספיקו ולא הגיעו לסף הקבלה העצמית שרוב האנשים בעולם מסתובב איתה ומשגשג איתה.
והיום לאחר שבירת הרוח, הבהיה והחלום מייצגים מבחוץ עצלנות ומבפנים קצה הקרחון של עשייה שקטה בלית ברירה
בהעדר כח ובמצב של הלם מחיי.

רחמים בגאוה.

על מה היתה הסליחה לפני יום כיפורים ולמה הבלוג מסתיים במספרים 24184

לפני יום הכיפורים שנת תשע"ז ביקשתי פה סליחה מעצמי על שהתעלמתי מטכנולוגיות מסוימות שיכלו להציל את חיי מלהגיע למצב העגום שאליו הגיעו. ככל שהולכים אחורה בזמן כך הטכנולוגיה שעליה אני מדבר היתה מתקדמת פחות ובעלת יותר השפעה פוטנציאלית עלי. לפחות עלי.

למה לפחות? כי עם השנים אני מתחיל לטעון, בפני עצמי קודם כל, שיש עוד כמוני. כמוני שנכשלים- שנכשלו לאורך זמן רב והזוי במשכו במאמצם לגשר על פערי הלמידה והעשיה ובעצם על פערי ההתפתחות בחיים בכל גיל וגיל.

זאת גם הסיבה שאני מרשה לעצמי להטריד את האינטרנט בבלוג משמים זה.

אני מסתכל מסביב ואני לא רואה ולא ראיתי בימי חיי אנשים כל כך תקועים ונתקעים כמוני. אבל בהתחשב בכך שקיימים

בעולם הזה מעל 7 מיליארד בני אדם, אני פתאום רגוע יותר ורואה לנגד עיני אנשים רבים כמוני אולי אלפים אולי יותר.

אז תעזבו אותי מבושה! לא צריך להתבייש. כי משחשוב פה זאת הבעיה. דפוס ההתנהגות ההרסני.

אצלי ההרס התחיל בכיתה ב. שנת הדכאון הראשונה. ידעתי לצפות את בואה עוד בשלהי כיתה א כשהבטתי בדלתות הכבדות של כיתות ב במקלט. ידעתי מה מצפה לי בדיוק. שמעתי את הטון הקשוח והמצפה בדמיוני לפני שהייתי צריך לשמוע אותו באזני. הרגשתי את השינוי באוירה - מלמידה ומשחק לעבודת למידה. אז כמובן שזאת היתה אחת השנים הרעות של חיי. ואני אומר את זה כאדם בן 43 שעבר דברים בחייו. אותה שנה יצרה אבטיפוס של חוסר התאמה בשל חוסר יכולת לעמוד בקצב. חוסר סינכרון. מטרות הלמידה היו זהות אבל הדרכים והקצב לא מתאימים.

דוגמא למה שהרס לי אז את החיים - המושג כפל. כדי להכיר במושג הזה הייתי צריך לשחק איתו. אבל לא היה זמן.

מי שישמע אין זמן במערכת החינוך לילד בן 8 לשחק עם המושג כפל. ואז במקום שיצמח לו מושג צמח לו במוח פרונקל

של אי הבנה. מושג שהפרוש שלו הוא מושג שאינו מובן ושיש לחוסר ההבנה הזה תגובות חברתיות ורגשיות. כי אין זמן.

וכאן תבצבץ אמירה כללית שאולי מתאימה לי ולעוד מספר אנשים אי שם - זמן הוא כסף, ככל שניתן קודם הוא שווה יותר.

נחזור לנושא הטכנולוגיה. השנה הנוראית הזאת עברה חלפה ונותרו לי עוד 10 שנים לסיום חוק לימודי. 1982-1991.

בשנים האלה התרחשה מהפכה. המחשב האישי הפך ממחשב משימתי בעל טון פקידותי אפור ומשימתי למחשב בעל ממשק משתמש גרפי (GUI :-). המחשב בתחילת דרכו ממש לא היה מיועד להעצים את האדם הפרטי. אולי להפך. המחשב התחיל את דרכו ככלי להעצמת האירגון קודם כל. כן היו משחקים, לומדות, מין אקסלים ומעבדי תמלילים.. אבל לא במסגרת קונספטואלית שיש היום שרואה את האדם ואת תיפקודו במרכז. המחשבים החל מ-24.1.1984 החלו להשתנות.

המקינטוש הראשון הוצג ביום הזה ע"י סטיב ג'ובס ז"ל וכלל מערכת הפעלה חלונאית ואפשרות לכניס מידע מילולי לאגור ולשלוף אותו בצורה ויזואלית וכל זה על מסך שנעשה מאמץ ליצור אותו... יפה. הנקודה הזאת היא נקודת המפגש הפוטנציאלית הראשונה התאורטית (בגלל המחיר...) בין פונקציות מחשב ופונקציות מחשבה.

ואני בכלל בתחילת העשור הזה רציתי רק משחקים.. אז אבי ז"ל העלה הברקה דאז לדעתי- עזוב אותך ממשחקי טלביזיה אתה צריך מחשב! אז נחת עלי הספקטרום - מחשב שאפשר להגדיר אותו מחשב ללימוד תכנות. וכך חויתי את חוית הלמידה המשמעותית הרצונית הראשונה שלי. אבל הקרש הזה לא יכל באמת להציל אותי אז. תכנות לא נילמד בבית הספר וגם עוד מקצוע או שניים שאהבתי. וכמובן משחשוב זה לא הלמידה, לא הלמידה כיצד ללמוד, אלא עמידה בלו"ז.

אז דווקא אהבת מקצועות לא בית ספריים היוותה עוד נקודה שבה אפשר היה לתקוף אותי ולחרב בי כל תחושה של מסוגלות עצמית. שהרי מה הטעם אם זה לא בתכנית הלימוד. 

מעניין האם הדפוס הזה עדיין קיים? האם עדיין ילדים זוכים להתעלמות במקרה הטוב ויחס שלילי במקרה הרע כאשר הם משקיעים מאמצים וכוחות נפשיים במקצוע "לא מוכר" כשיש להם בעיות במקצועות החובה. אני רוצה להאמין שלא!

זה לא שלא ניסיתי להלחם. אני זוכר בדיוק את הצעות התפנית שהעלתי ואיך נאמר לי לא ונסגרו דלתות של הבנה.

הבנה שלי הבנה שלהם. ועידת חרטום מתמשכת היתה מערכת החינוך עבורי. לא לאי הגשת שיעורים, לא לאי הגשתם בזמן ולא לספרי לימוד עצמי של חומר כיתתי. היום אולי לא ניתן להבין את זה (בעצם גם אז לא!) איך יכל להיות מצב שתלמיד מבקש חומר ללימוד עצמי והתשובה היא - אין! ואיך התלמיד עצמו מקבל מצב כזה כמו שהוא.

אבל מגיל 15 כבר התחלתי להתעייף. (ולא זאת לא נראית לי השלכה של הגיל המבוגר)

אהבתי מחשבים, אהבתי אסטרונומיה, אהבתי תקופות מסוימות בהיסטוריה וככל שעבר הזמן הפנמתי את היחס השלילי שקיבלתי כשלמדתי אותם. זוהרם כבה לאט לאט אבל בטוח ובמקומם הופיעה בי בובה ששאפה לקבל פידבקים חיוביים כתוצאה מהסכמה עם הסביבה שארמונות החול הלא בית ספריים רק מפריעים ועלי לצאת לעולם האמיתי. איזה יופי.

אז כבר אני בעצמי התנתקתי מזרם המחשבים. זרם שהתגבר ככל שהשמעתי במו פי צדקנות מזויפת על כך שלא טוב היות האדם בעיסוקו יתר על המידה. כבר לא יכולתי לסבול את עצמי יושב שעות מול המחשב. אבל הטכנולוגיה המשיכה להתקדם ואמרה קונספטים שהייתי חייב לשמוע אז. 

ואחרי הצבא, למה לא למשוך רק מעט את תקופת העדרו של המחשב בצורה אפקטיבית בחיי. רק שנה אחת דחיתי את קניתו של מחשב מתפקד. והאפשרות לא חזרה אלא לאחר 4 שנים שחורות. שנים שבהן מידע שצריך היה להגיע אלי לא הגיע. כמו גם אפשרויות טכנולוגיות ללמידה, המחיר היה כבד.

סליחה

סליחה שלא התיחסתי בזמן האחרון לבלוג.
סליחה שמנעתי מעצמי כלי העצמה טכנולוגיים במהלך חיי.

גמר חתימה טובה!