יש עצב, יש הצפה, יש הלם, יש מחשבות מפוזרות של עשיה, יש חסר, יש רפיון ויש לו סיבות.
אבל עצלנות במובנה החברתי או שבעצם במובנה התרבותי - לא קיימת אלא בראשם המתייג של אנשים.
המושג הזה- עצלנות, הוא אולי אחד הגורמים הכי משמעותיים לתופעה שאותה הוא מתאר - חוסר עשייה בהתאם לרציה.
אבל זה רק המושג - זאת רק האשמה.
כמו שפרח לא מתעצל לפרוח אף ילד במערכת החינוך ואף אדם במקום עבודה לא נמנע מעשייה אלא אם הגורמים המעכבים
בעדה חזקים יותר מהכלים שיש לו ואמורים להוציא אותה לפועל.
אני מסתכל על חיי בתור ילד ומוטב שאביע רחמים בגאווה.
מערכת החינוך כפתה עלי להיות במצב לא מסונכרן עם משקורה סביבי ולימדה אותי שקרים על עצמי.
כשעזבתי אותה הדימוי העצמי שלי היה שבור אבל גם החלקים היו שקריים ולכן לא היה ניתן לאסוף אותם.
אני זוכר במדויק נקודות זמן שבהן ניסיתי בזמן התופת הפסיכולוגית הזאת למקד את עצמי לעשייה בית ספרית
כמבוא לעשיה מסונכרנת עם מסגרות בעתיד - זה כל כך חשוב הרי אני יודע זאת בדיעבד.
אבל מהר מאוד הבנתי שלא אקבל אפילו לא הבנה קטנה של מצבי.
ואז בכיתב י"א אם אני לא טועה, אני זוכר תחילתו של יום אחד, שבו חשבתי איך אני הולך לשבת בכיתה עכשיו שעות בלי שום מטרה אמיתית. עניתי לעצמי - אני הולך לחלום... זאת היתה התחלה של תאור עצמי בעצמי למען עצמי.
היו עוד הרבה נצחונות כאלה מאז בחיי אבל הם לא הספיקו ולא הגיעו לסף הקבלה העצמית שרוב האנשים בעולם מסתובב איתה ומשגשג איתה.
והיום לאחר שבירת הרוח, הבהיה והחלום מייצגים מבחוץ עצלנות ומבפנים קצה הקרחון של עשייה שקטה בלית ברירה
בהעדר כח ובמצב של הלם מחיי.
רחמים בגאוה.
אבל עצלנות במובנה החברתי או שבעצם במובנה התרבותי - לא קיימת אלא בראשם המתייג של אנשים.
המושג הזה- עצלנות, הוא אולי אחד הגורמים הכי משמעותיים לתופעה שאותה הוא מתאר - חוסר עשייה בהתאם לרציה.
אבל זה רק המושג - זאת רק האשמה.
כמו שפרח לא מתעצל לפרוח אף ילד במערכת החינוך ואף אדם במקום עבודה לא נמנע מעשייה אלא אם הגורמים המעכבים
בעדה חזקים יותר מהכלים שיש לו ואמורים להוציא אותה לפועל.
אני מסתכל על חיי בתור ילד ומוטב שאביע רחמים בגאווה.
מערכת החינוך כפתה עלי להיות במצב לא מסונכרן עם משקורה סביבי ולימדה אותי שקרים על עצמי.
כשעזבתי אותה הדימוי העצמי שלי היה שבור אבל גם החלקים היו שקריים ולכן לא היה ניתן לאסוף אותם.
אני זוכר במדויק נקודות זמן שבהן ניסיתי בזמן התופת הפסיכולוגית הזאת למקד את עצמי לעשייה בית ספרית
כמבוא לעשיה מסונכרנת עם מסגרות בעתיד - זה כל כך חשוב הרי אני יודע זאת בדיעבד.
אבל מהר מאוד הבנתי שלא אקבל אפילו לא הבנה קטנה של מצבי.
ואז בכיתב י"א אם אני לא טועה, אני זוכר תחילתו של יום אחד, שבו חשבתי איך אני הולך לשבת בכיתה עכשיו שעות בלי שום מטרה אמיתית. עניתי לעצמי - אני הולך לחלום... זאת היתה התחלה של תאור עצמי בעצמי למען עצמי.
היו עוד הרבה נצחונות כאלה מאז בחיי אבל הם לא הספיקו ולא הגיעו לסף הקבלה העצמית שרוב האנשים בעולם מסתובב איתה ומשגשג איתה.
והיום לאחר שבירת הרוח, הבהיה והחלום מייצגים מבחוץ עצלנות ומבפנים קצה הקרחון של עשייה שקטה בלית ברירה
בהעדר כח ובמצב של הלם מחיי.
רחמים בגאוה.
