לפני יום הכיפורים שנת תשע"ז ביקשתי פה סליחה מעצמי על שהתעלמתי מטכנולוגיות מסוימות שיכלו להציל את חיי מלהגיע למצב העגום שאליו הגיעו. ככל שהולכים אחורה בזמן כך הטכנולוגיה שעליה אני מדבר היתה מתקדמת פחות ובעלת יותר השפעה פוטנציאלית עלי. לפחות עלי.
למה לפחות? כי עם השנים אני מתחיל לטעון, בפני עצמי קודם כל, שיש עוד כמוני. כמוני שנכשלים- שנכשלו לאורך זמן רב והזוי במשכו במאמצם לגשר על פערי הלמידה והעשיה ובעצם על פערי ההתפתחות בחיים בכל גיל וגיל.
זאת גם הסיבה שאני מרשה לעצמי להטריד את האינטרנט בבלוג משמים זה.
אני מסתכל מסביב ואני לא רואה ולא ראיתי בימי חיי אנשים כל כך תקועים ונתקעים כמוני. אבל בהתחשב בכך שקיימים
בעולם הזה מעל 7 מיליארד בני אדם, אני פתאום רגוע יותר ורואה לנגד עיני אנשים רבים כמוני אולי אלפים אולי יותר.
אז תעזבו אותי מבושה! לא צריך להתבייש. כי משחשוב פה זאת הבעיה. דפוס ההתנהגות ההרסני.
אצלי ההרס התחיל בכיתה ב. שנת הדכאון הראשונה. ידעתי לצפות את בואה עוד בשלהי כיתה א כשהבטתי בדלתות הכבדות של כיתות ב במקלט. ידעתי מה מצפה לי בדיוק. שמעתי את הטון הקשוח והמצפה בדמיוני לפני שהייתי צריך לשמוע אותו באזני. הרגשתי את השינוי באוירה - מלמידה ומשחק לעבודת למידה. אז כמובן שזאת היתה אחת השנים הרעות של חיי. ואני אומר את זה כאדם בן 43 שעבר דברים בחייו. אותה שנה יצרה אבטיפוס של חוסר התאמה בשל חוסר יכולת לעמוד בקצב. חוסר סינכרון. מטרות הלמידה היו זהות אבל הדרכים והקצב לא מתאימים.
דוגמא למה שהרס לי אז את החיים - המושג כפל. כדי להכיר במושג הזה הייתי צריך לשחק איתו. אבל לא היה זמן.
מי שישמע אין זמן במערכת החינוך לילד בן 8 לשחק עם המושג כפל. ואז במקום שיצמח לו מושג צמח לו במוח פרונקל
של אי הבנה. מושג שהפרוש שלו הוא מושג שאינו מובן ושיש לחוסר ההבנה הזה תגובות חברתיות ורגשיות. כי אין זמן.
וכאן תבצבץ אמירה כללית שאולי מתאימה לי ולעוד מספר אנשים אי שם - זמן הוא כסף, ככל שניתן קודם הוא שווה יותר.
נחזור לנושא הטכנולוגיה. השנה הנוראית הזאת עברה חלפה ונותרו לי עוד 10 שנים לסיום חוק לימודי. 1982-1991.
בשנים האלה התרחשה מהפכה. המחשב האישי הפך ממחשב משימתי בעל טון פקידותי אפור ומשימתי למחשב בעל ממשק משתמש גרפי (GUI :-). המחשב בתחילת דרכו ממש לא היה מיועד להעצים את האדם הפרטי. אולי להפך. המחשב התחיל את דרכו ככלי להעצמת האירגון קודם כל. כן היו משחקים, לומדות, מין אקסלים ומעבדי תמלילים.. אבל לא במסגרת קונספטואלית שיש היום שרואה את האדם ואת תיפקודו במרכז. המחשבים החל מ-24.1.1984 החלו להשתנות.
המקינטוש הראשון הוצג ביום הזה ע"י סטיב ג'ובס ז"ל וכלל מערכת הפעלה חלונאית ואפשרות לכניס מידע מילולי לאגור ולשלוף אותו בצורה ויזואלית וכל זה על מסך שנעשה מאמץ ליצור אותו... יפה. הנקודה הזאת היא נקודת המפגש הפוטנציאלית הראשונה התאורטית (בגלל המחיר...) בין פונקציות מחשב ופונקציות מחשבה.
ואני בכלל בתחילת העשור הזה רציתי רק משחקים.. אז אבי ז"ל העלה הברקה דאז לדעתי- עזוב אותך ממשחקי טלביזיה אתה צריך מחשב! אז נחת עלי הספקטרום - מחשב שאפשר להגדיר אותו מחשב ללימוד תכנות. וכך חויתי את חוית הלמידה המשמעותית הרצונית הראשונה שלי. אבל הקרש הזה לא יכל באמת להציל אותי אז. תכנות לא נילמד בבית הספר וגם עוד מקצוע או שניים שאהבתי. וכמובן משחשוב זה לא הלמידה, לא הלמידה כיצד ללמוד, אלא עמידה בלו"ז.
אז דווקא אהבת מקצועות לא בית ספריים היוותה עוד נקודה שבה אפשר היה לתקוף אותי ולחרב בי כל תחושה של מסוגלות עצמית. שהרי מה הטעם אם זה לא בתכנית הלימוד.
מעניין האם הדפוס הזה עדיין קיים? האם עדיין ילדים זוכים להתעלמות במקרה הטוב ויחס שלילי במקרה הרע כאשר הם משקיעים מאמצים וכוחות נפשיים במקצוע "לא מוכר" כשיש להם בעיות במקצועות החובה. אני רוצה להאמין שלא!
זה לא שלא ניסיתי להלחם. אני זוכר בדיוק את הצעות התפנית שהעלתי ואיך נאמר לי לא ונסגרו דלתות של הבנה.
הבנה שלי הבנה שלהם. ועידת חרטום מתמשכת היתה מערכת החינוך עבורי. לא לאי הגשת שיעורים, לא לאי הגשתם בזמן ולא לספרי לימוד עצמי של חומר כיתתי. היום אולי לא ניתן להבין את זה (בעצם גם אז לא!) איך יכל להיות מצב שתלמיד מבקש חומר ללימוד עצמי והתשובה היא - אין! ואיך התלמיד עצמו מקבל מצב כזה כמו שהוא.
אבל מגיל 15 כבר התחלתי להתעייף. (ולא זאת לא נראית לי השלכה של הגיל המבוגר)
אהבתי מחשבים, אהבתי אסטרונומיה, אהבתי תקופות מסוימות בהיסטוריה וככל שעבר הזמן הפנמתי את היחס השלילי שקיבלתי כשלמדתי אותם. זוהרם כבה לאט לאט אבל בטוח ובמקומם הופיעה בי בובה ששאפה לקבל פידבקים חיוביים כתוצאה מהסכמה עם הסביבה שארמונות החול הלא בית ספריים רק מפריעים ועלי לצאת לעולם האמיתי. איזה יופי.
אז כבר אני בעצמי התנתקתי מזרם המחשבים. זרם שהתגבר ככל שהשמעתי במו פי צדקנות מזויפת על כך שלא טוב היות האדם בעיסוקו יתר על המידה. כבר לא יכולתי לסבול את עצמי יושב שעות מול המחשב. אבל הטכנולוגיה המשיכה להתקדם ואמרה קונספטים שהייתי חייב לשמוע אז.
ואחרי הצבא, למה לא למשוך רק מעט את תקופת העדרו של המחשב בצורה אפקטיבית בחיי. רק שנה אחת דחיתי את קניתו של מחשב מתפקד. והאפשרות לא חזרה אלא לאחר 4 שנים שחורות. שנים שבהן מידע שצריך היה להגיע אלי לא הגיע. כמו גם אפשרויות טכנולוגיות ללמידה, המחיר היה כבד.
