יום רביעי, 15 ביוני 2016

ביקורת טמבלביזיה (לא שיש לי כזאת!)

הבלוג הזה נועד להיות בלוג שמתעד את המלחמה שלי לתיפקוד. בעצם על המאמץ שלי לסינכרון פנימי ואז חיצוני.
בעצם על המאמץ שלי לחיים לא תלושים ממני ומהמציאות, אם אפשר.
אבל עכשיו אני מרגיש חייב לכתוב ביקורת טלביזיה - על סדרה "סברי מרנן" בקשת.
אני לא יודע אם מדובר בסדרה שטחית וממלאת זמן מסך או בסדרה גאונית, נוגעת שתביא מוסר השכל.
אני עוקב אחרי הסדרה הזאת בתקוה לראות שינוי בשתי דמויות בה ולא הראשיות כרגע.

הסדרה מתמקדת בשתי משפחות שנפגשות בימי שישי, פעם אצל זו ופעם אצל זו. במשפחת רוזן יש אשה בעל ("מסכן פנחס", טוביה צפיר) ושלושה בנים. האחד רווק, השני נשוי, השלישי גרוש. האמא היא אמא דומיננטית (סנדרה שדה בתור ריקי), ביקורתית כלפי כל מי שהוא לא צאצה שלה. תוך כדי היא יורה קלישאות עדתיות לכל עבר. הבית וארוחות השישי מהוות מופת מתוקתק עד כאב. אם כי לא ניתן ללמוד ממנה הרבה. כשאשתו של בנה שי (דביר בנדק) - שני (רותם אבוהב), שואלת אותה בהפתעה "איך הצלחת שיהיה נקי גם למעלה??" כשהיא מביטה במבט לתוך ארון במטבח, היא עונה "שתנהלי בית נקי אז תדעי..". הבנתם את הסוג, ואת עצמת ההקצנה.

מהצד השני משפחה מאוזנת יותר מבחינת פיזור הכח הפוליטי. ושם נחות להן שתי הדמויות המדוברות, כאוצר שכרגע
אין לו הופכין, אבל שוב יש תקוה.. הבת! מירב (עדנה בליליוס). בת 40. רווקה. אשה גבוהה, בעלת משקל ומרשימה. גרה בבית ההורים ונואשת לאהבה ונואשת להיות אמא, אבל דברים פשוט לא הולכים לה טוב. באופן כללי. כל פרק שעסק בה הראה צד אחר שבו היא לא מוכשרת "כמו כולם". הכנת אוכל, מציאת עבודה, טיפול בילדים. לא ידועות תקופות העסקה. אבל כן מראים לנו ניצוצות קלים של הצלחה. למשל כשהוזכר תפקידה בצבא קבע (הזריקה זריקות לחיילים...). הדמות השניה היא משה (עמי סמולרצ'יק). בעלה של אחת מבנות משפחת חסון- אורנה (ימית סול) ואדם שיוצרי הסדרה (רובי דואניאס, יניב פולישוק, ימית סול ואלי דראי) בנו אותו קצת כ... משאני נוהג לומר על עצמי - לא העיפרון הכי חד בקלמר. גם הוא כמו מירב לא יוצלח, אבל בכל זאת, הוא נשוי לאשה יפה, אב לכמה בנות, אדם עובד ומפרנס. אבל כולם נהנים לעשות מהכשלונות שלו נאומי תוכחה. גם הוא פה ושם מראה ניצוצות של הברקה. כמעט סטרטאפיסט, כמעט מוזמן לקדש את השבת, אך מחזירים אותו למקומו במילים אלו ממש כשמתברר שהוא לא מליונר. אין קץ לירידות על שני אלה בבית משפחת חסון. ומפרק לפרק הדברים נאמרים יותר בפראות. אמה של מירב רחל (יונה אליאן) מגוננת על מירב לפעמים אבל מקבלת אותה ככשלון. אביה סילבן (יהורם גאון) משורר כבר את יציאתה מהבית כמו שרק יהורם גאון יכול.

אבל פרק 25, עונה שלישית, נתן לי את התקוה שבאמת יש כאן דמויות מפתח שאינן מפתח כרגע אבל לאט לאט,
הזרקור יאיר אותן יותר ויותר. הם יראו לנו יותר ויותר כאנטי גיבורים, מוגכחים ומושפלים בביתם שלהם.
עד המגמה תשתנה. פתאום יאירו ניצוצות כבדים של הבנה מתמונה עמוקה יותר, שתתבהר יותר ויותר.
אלה אינם רק מירב ומשה, אלה אנשים מסוימים שפגשנו בחיינו, אולי אפילו קיימים במשפחה שלנו עצמנו.
ולאנשים האלה יש את סיפור הגבורה שלהם. והם יכולים להיות גיבורים באמת אם רק לא נמעך אותם בדרך לעוד
תוכחה שלהם, תוך חיזוק עמוד השדרה שלנו.

ומה נותן לי את התקוה הזאת? המשפט של שי למירב - "מירב, תזכירי לי מתי פעם האחרונה שאת הצלחת במשהו?".
יותר ברור מזה?

יש בסדרה עוד שחקנים מוכרים, קובי מרציאנו, תמרה קליינגון, יניב פולישוק, תום אבני, ליאת הר לב, ירדן ברכה וכדומה.
מפיקים: נאוה קולטון ועינת זילבר. בהפקת תדי הפקות. מספרים לנו על כך ויקיפדיה.

צריך להמציא אפליקצית קרדיטים אוטומטית שקושרת כל תוכן שקשור אליו אדם מסוים לאותו אדם באמצעות בלון שמופיע בזמן עמידת הסמן. בעיקר במאמרים אקדמיים!


יום ראשון, 5 ביוני 2016

תובנות משבת

1. יותר מאשר חתולים אוהבים לבעוט במשהו קשור לחוט, הם אוהבים לפרום אותו ולקרוע אותו ואז לנשוך אותו.

2. עמידה בחוסר מעשה דחוף דחף פנימי, עוזר לאחר מכן לקבוע עיתים לעשייה שאינה באה בקשב מרוכז.

3. כדי להרגיש כאן ועכשיו ולא שם ואח"כ, יש להצמד לעיתים קבועים. בהתחלה מרגישים אביוז של המוח,
    ואח"כ זה נכנס לדם ויש לכם כח.

4. יש מלאכות שהן אביוז של מוח חזרתי שסולד מהן. הן דורשות להבין דבר אחד וליישם אותו בכל מקום אחר,
    וזה ריגרדלס ההנאה שבליישם אותו במקום שבו נוצר ונלמד.


הבלוג מדרדר ועוד מעט יהפוך לרשימת משימות וקניות בסופר.
אז יש למלצפות :-)

יום רביעי, 1 ביוני 2016

עולם שלם של טואלטיקה (פוסט פירסומי)

אתם! מכירים את זה שאתם נכנסים לסופר ודבר ראשון אתם נתקלים בהר של חבילות נייר טואלט? כן הם במבצע. אלה גם השמות הגדולים. ואתם! פותחים אתר חדשות ופתאום אתם רואים פתאום כתבות בסגנון.. למה הבנקים מחפשים דווקא אנתרופולוגים.. ניסיון אגב חהשיב לעצמכם על השאלה הזאת מעלה אולי תמונה עגומה על אביוז של מקצוע האנתרופלוגיה וגם על חיינו באופן כללי. האם גם בסופר מחפשים אנתרופולוגים?

הייתי היום בסופר.. סיימתי קניות תוך דקות בהקפה אחת וללא חזרות. שמתי לב שככל שאני מהיר יותר אני מדויק יותר. בסופר לפחות.

האם כשם שבסופר נעזרים בתובנות הפסיכולוגיה באקדמיה על נטיות הצרכנים (גם כן ביטוי.. נורה היא צרכן, לא בנאדם), כך באקדמיה נעזרים בנייר טואלט כדי למשוך צרכנים?

יש לי מגרנה. זה בהחלט משפיע על דעתי בנושא.

יום חמישי, 5 במאי 2016

מדרגות לתיפקוד המשכי

תופעה שקיימת עצלי ורק עכשיו בעקבות סטרס חיצוני שמתי עליה עין ברורה.
נניח שאני מרגיש שמצב הרוח שלי טיפה משתפר. מן הסתם המחשבה הבאה שלי תהיה לעשות משהו-
בעולם הפיסי. ניקוי ארגון סביבה. ריבועים באקסל.
אבל... כאן צריכה העליה במצב הרוח להספיק לשתי רגליים לתיפקוד:
להקלה בהרגשה במצב ישיבה וקפאון + היכולת לשאת את הסטרס הנוסף שבעשייה!
עכשיו הבנתי את זה ויכול להיות שלא פעם ראשונה הבנתי את זה ואפילו תארתי במילים
אבל כאן ועכשיו אני יודע מלבקש מהשם ולהבדיל הפסיכיאטר בבוא העת -
אני צריך עלייה במצב רוח כזאת שתכיל את קרינת הרקע של הדכאון + דכאון ההתמקדות כאילו יש טעם במשימה
שצריך לבצע. ולו הקטנה.
ולפעמים אולי צריך קצת לקבל חיזוקים למצב רוח וקצת להיות מוכנים להוריד אותו בעשייה.

יום שני, 2 במאי 2016

עיצוב תולדות הזמן ועיצובו

ושוב אני נוכח כמה מוזנח אני, כמה אני מזניח תצמי וכמה הפנמתי ללמוד דרכי הזנחה שונות ומשונות.
משומה זנראה ממש טבעי לאנשים, לאורך שנות קיום, שאני- להלן האוד (עץ שרוף המוצל מאש),
מתפקד ל10%-30% מדרישות החברה, האלמנטריות- נעל נזרקת בסוף משפט!

כל הלילה לא ישנתי בגלל מיגרנה, זאת בפעם ה1000 בשלוש השנים האחרונות.
אז סוף סוף לאחר הליכה שמטרתה לערבב את העצבים התישבתי אל מול בית מרקחת וחיכיתי לרוקח שיפתח את יומו.
כשהגיע כמובן שקיבלתי אותו בקישקוש בזנב וביקשתי ממנו שיתן לי את הכדורים הכי כימיים והכי חזקים נגד מיגרנה.
הדגשתי ממש - כימי ותעשיתי.. מבחינתי שיהיה רעל מזוקק העיקר שיביא מזור בלאט.
בקיצר מהון לשלטון המוח מתאוורר ואז אני מרגיש כמו מישהו שקיבל מתנה.
לא זוכר שגרה ללא הכאב, רק מוקיר את העלמות המכשול לחשיבה ותיפקוד יחסי.
וזאת לא פעם ראשונה שאני נוכח ומתלהב מהנושא אבל עכשיו אני גם כותב את זה - אם לא היו מכשולים ספציפיים
מוגדרים הייתי מפקד. אם המוח שלי לא היה מפסיק מתעייף לחשוב ולפקוד על הגוף לעשות דברים אחרי זמן מסוים,
הייתי ממשיך לתפקד כמו שאתם רוצים... אז מה אתם רוצים בעצם?

הבעיה שכל פעם שרציתי בחיי לפתור בעיה ועיצבו לי דפוס התנהגות נמנע.
נכון הכל בידנו אבל אם יקשרו לכם תעיניים יקח לכם זמן לעצב לכם תזמן.
לא אני הולך להכנס בקופת חולים הזאת! 

יום שני, 21 במרץ 2016

ידע ובושה באקדמיה

היי אני סטטיסט קיצוני,

התחלתי ללמוד בגיל 19 באוניברסיטה הפתוחה (בשנה שניה בצהל) וסיימתי בגיל 42....
לא העפרון הכי חד בקלמר.
אבל מעבר לכך מהווה המכה הזאת מקרה קיצוני של ניסיון נואש והמשכי, לחלץ ניסיון רגשי חיובי מסיטואצית למידה
בתוך מערכת שרואה חובה להעריך בבני אדם את אחד הפרמטרים החשובים בעיני החברה - יכולתם האינטלקטואלית.
על הסיבות שיצרו בי דחף כל כך הרסני לנפץ את חיי לתוך מטלות אקדמיות מוגבלות בלו"ז, במקום בעצם ללמוד באמת אכתוב בהמשך.
הסיבות האלה יכולות להיות גם נחלתם של מיעוט! אנשים נוספים אני מניח, וסיבות אחרות יכולות להוביל לתוצאה דומה -
הגעה לאוניברסיטה הפתוחה כי זו הדלת היחידה שהיתה פתוחה... למען מטרה לימודית אך לא רק!
אולי גם לקשר עם מוסד חברתי משמעותי, קשר עם אנשים, הרגשת חלק, ניסיון לרפא פצעי עבר.
ואז מתחיל תהליך של צבירת דף כשלונות במקום גיליון ציונים, בושה, פחד, חרדה, מלחמה והצלחה.

וכאן דרושה הבהרה חשובה -
זאת אינה התמונה שחווים רוב רובם של הסטודנטים באו"פ. המוסד הזה לתחושתי הוא אחד המוסדות האיכותיים
המשפיעים והחיוביים במדינה שלנו. או כמו שאמרה לי אמי לאחר שהודתי בפניה שלימודים אקדמיים מהווים נזק ולא תועלת - "לא לכולם...". אבל אני בן יחיד מסכנה.
חוץ מזה... אני הולך לכתוב גם על כמה מהדברים החיובים בצורה בוהקת שחוויתי בחלק השני של לימודי.

אבל מים יש עוד כמוני ?

כדי להיות בעל השכלה אקדמית של תואר ראשון, ניסיתי ללמוד בחיי 45 קורסים באוניברסיטה הפתוחה.
במשך 23 שנה נכשלתי 29 פעמים והצלחתי 33.
ישנם קורסים שעברתי בפעם הרביעית, ישנם שעברתי בפעם השלישית ויש בשניה.
בתקופות שקטות מרעש בחיי עברתי קורסים גם בפעם הראשונה.

האם יש עוד כמוני שסוחבים במשך שנים שק מסוים של כשלונות, במוסד האקדמי הספציפי שבו אני למדתי?
האם גם הם התנסו או מתנסים בהשפעות הרגשיות הנלוות ממצב זה?
האם קיימים כמה סוגים שונים של מערבולות של כשלונות אקדמיים הגורמים לאדם לכרוע תחת הנטל ולקבל החלטות
שרק כאשר מסתיימת השפעתן הישירה, נפשו מרשה לעצמה לקרוא לדברים בשמות - בריחה, נסיון לא להיות קורבן,
נסיון ליצור סביבה הישגית שקטה וכולי...

אני משער שקיימים מספר סוגי התהוות של כשלון באו"פ.
לצערי לא מן הנמנע שגרפים כאלה ואחרים, שמייצגים כשלים של אנשים, נידונו במצגות שנועדו לבער את תופעת הכשלונות באוניברסיטה הפתוחה. האם קיים או היה קיים חוסר מעש לנוכח הגרף שחוזרים על עצמם?
וכאן המקום לומר כמה מילות אזהרה.

אמי היתה זו שהדגישה בפני לאחר שאיבדתי את הבושה בכשלונותי ולאחר שיידעתי את כל סביבותי לגבי הטעות המדהימה
שעשיתי כשפניתי לאקדמיה כדי להרגיש חלק.
כשאמרתי שהוצאת תואר כמטרה הוא לי לרועץ אמרה לי - "לא לכולם!".
אבל מצד שני.

מצד שני יש את מעט האנשים שהם אולי כמוני ונמצאים עכשיו במעגל הבושה הזה של כשלונות באו"פ.
ככלל אני למדתי בחיי שאקדמיה לא אוהבת אנשים כמוני. שהגיעו אליה מסיבות לא אקדמיות טהורות.

ואם אני היחיד? אז אופסי :-)