הבלוג הזה נועד להיות בלוג שמתעד את המלחמה שלי לתיפקוד. בעצם על המאמץ שלי לסינכרון פנימי ואז חיצוני.
בעצם על המאמץ שלי לחיים לא תלושים ממני ומהמציאות, אם אפשר.
אבל עכשיו אני מרגיש חייב לכתוב ביקורת טלביזיה - על סדרה "סברי מרנן" בקשת.
אני לא יודע אם מדובר בסדרה שטחית וממלאת זמן מסך או בסדרה גאונית, נוגעת שתביא מוסר השכל.
אני עוקב אחרי הסדרה הזאת בתקוה לראות שינוי בשתי דמויות בה ולא הראשיות כרגע.
הסדרה מתמקדת בשתי משפחות שנפגשות בימי שישי, פעם אצל זו ופעם אצל זו. במשפחת רוזן יש אשה בעל ("מסכן פנחס", טוביה צפיר) ושלושה בנים. האחד רווק, השני נשוי, השלישי גרוש. האמא היא אמא דומיננטית (סנדרה שדה בתור ריקי), ביקורתית כלפי כל מי שהוא לא צאצה שלה. תוך כדי היא יורה קלישאות עדתיות לכל עבר. הבית וארוחות השישי מהוות מופת מתוקתק עד כאב. אם כי לא ניתן ללמוד ממנה הרבה. כשאשתו של בנה שי (דביר בנדק) - שני (רותם אבוהב), שואלת אותה בהפתעה "איך הצלחת שיהיה נקי גם למעלה??" כשהיא מביטה במבט לתוך ארון במטבח, היא עונה "שתנהלי בית נקי אז תדעי..". הבנתם את הסוג, ואת עצמת ההקצנה.
מהצד השני משפחה מאוזנת יותר מבחינת פיזור הכח הפוליטי. ושם נחות להן שתי הדמויות המדוברות, כאוצר שכרגע
אין לו הופכין, אבל שוב יש תקוה.. הבת! מירב (עדנה בליליוס). בת 40. רווקה. אשה גבוהה, בעלת משקל ומרשימה. גרה בבית ההורים ונואשת לאהבה ונואשת להיות אמא, אבל דברים פשוט לא הולכים לה טוב. באופן כללי. כל פרק שעסק בה הראה צד אחר שבו היא לא מוכשרת "כמו כולם". הכנת אוכל, מציאת עבודה, טיפול בילדים. לא ידועות תקופות העסקה. אבל כן מראים לנו ניצוצות קלים של הצלחה. למשל כשהוזכר תפקידה בצבא קבע (הזריקה זריקות לחיילים...). הדמות השניה היא משה (עמי סמולרצ'יק). בעלה של אחת מבנות משפחת חסון- אורנה (ימית סול) ואדם שיוצרי הסדרה (רובי דואניאס, יניב פולישוק, ימית סול ואלי דראי) בנו אותו קצת כ... משאני נוהג לומר על עצמי - לא העיפרון הכי חד בקלמר. גם הוא כמו מירב לא יוצלח, אבל בכל זאת, הוא נשוי לאשה יפה, אב לכמה בנות, אדם עובד ומפרנס. אבל כולם נהנים לעשות מהכשלונות שלו נאומי תוכחה. גם הוא פה ושם מראה ניצוצות של הברקה. כמעט סטרטאפיסט, כמעט מוזמן לקדש את השבת, אך מחזירים אותו למקומו במילים אלו ממש כשמתברר שהוא לא מליונר. אין קץ לירידות על שני אלה בבית משפחת חסון. ומפרק לפרק הדברים נאמרים יותר בפראות. אמה של מירב רחל (יונה אליאן) מגוננת על מירב לפעמים אבל מקבלת אותה ככשלון. אביה סילבן (יהורם גאון) משורר כבר את יציאתה מהבית כמו שרק יהורם גאון יכול.
אבל פרק 25, עונה שלישית, נתן לי את התקוה שבאמת יש כאן דמויות מפתח שאינן מפתח כרגע אבל לאט לאט,
הזרקור יאיר אותן יותר ויותר. הם יראו לנו יותר ויותר כאנטי גיבורים, מוגכחים ומושפלים בביתם שלהם.
עד המגמה תשתנה. פתאום יאירו ניצוצות כבדים של הבנה מתמונה עמוקה יותר, שתתבהר יותר ויותר.
אלה אינם רק מירב ומשה, אלה אנשים מסוימים שפגשנו בחיינו, אולי אפילו קיימים במשפחה שלנו עצמנו.
ולאנשים האלה יש את סיפור הגבורה שלהם. והם יכולים להיות גיבורים באמת אם רק לא נמעך אותם בדרך לעוד
תוכחה שלהם, תוך חיזוק עמוד השדרה שלנו.
ומה נותן לי את התקוה הזאת? המשפט של שי למירב - "מירב, תזכירי לי מתי פעם האחרונה שאת הצלחת במשהו?".
יותר ברור מזה?
יש בסדרה עוד שחקנים מוכרים, קובי מרציאנו, תמרה קליינגון, יניב פולישוק, תום אבני, ליאת הר לב, ירדן ברכה וכדומה.
מפיקים: נאוה קולטון ועינת זילבר. בהפקת תדי הפקות. מספרים לנו על כך ויקיפדיה.
צריך להמציא אפליקצית קרדיטים אוטומטית שקושרת כל תוכן שקשור אליו אדם מסוים לאותו אדם באמצעות בלון שמופיע בזמן עמידת הסמן. בעיקר במאמרים אקדמיים!
בעצם על המאמץ שלי לחיים לא תלושים ממני ומהמציאות, אם אפשר.
אבל עכשיו אני מרגיש חייב לכתוב ביקורת טלביזיה - על סדרה "סברי מרנן" בקשת.
אני לא יודע אם מדובר בסדרה שטחית וממלאת זמן מסך או בסדרה גאונית, נוגעת שתביא מוסר השכל.
אני עוקב אחרי הסדרה הזאת בתקוה לראות שינוי בשתי דמויות בה ולא הראשיות כרגע.
הסדרה מתמקדת בשתי משפחות שנפגשות בימי שישי, פעם אצל זו ופעם אצל זו. במשפחת רוזן יש אשה בעל ("מסכן פנחס", טוביה צפיר) ושלושה בנים. האחד רווק, השני נשוי, השלישי גרוש. האמא היא אמא דומיננטית (סנדרה שדה בתור ריקי), ביקורתית כלפי כל מי שהוא לא צאצה שלה. תוך כדי היא יורה קלישאות עדתיות לכל עבר. הבית וארוחות השישי מהוות מופת מתוקתק עד כאב. אם כי לא ניתן ללמוד ממנה הרבה. כשאשתו של בנה שי (דביר בנדק) - שני (רותם אבוהב), שואלת אותה בהפתעה "איך הצלחת שיהיה נקי גם למעלה??" כשהיא מביטה במבט לתוך ארון במטבח, היא עונה "שתנהלי בית נקי אז תדעי..". הבנתם את הסוג, ואת עצמת ההקצנה.
מהצד השני משפחה מאוזנת יותר מבחינת פיזור הכח הפוליטי. ושם נחות להן שתי הדמויות המדוברות, כאוצר שכרגע
אין לו הופכין, אבל שוב יש תקוה.. הבת! מירב (עדנה בליליוס). בת 40. רווקה. אשה גבוהה, בעלת משקל ומרשימה. גרה בבית ההורים ונואשת לאהבה ונואשת להיות אמא, אבל דברים פשוט לא הולכים לה טוב. באופן כללי. כל פרק שעסק בה הראה צד אחר שבו היא לא מוכשרת "כמו כולם". הכנת אוכל, מציאת עבודה, טיפול בילדים. לא ידועות תקופות העסקה. אבל כן מראים לנו ניצוצות קלים של הצלחה. למשל כשהוזכר תפקידה בצבא קבע (הזריקה זריקות לחיילים...). הדמות השניה היא משה (עמי סמולרצ'יק). בעלה של אחת מבנות משפחת חסון- אורנה (ימית סול) ואדם שיוצרי הסדרה (רובי דואניאס, יניב פולישוק, ימית סול ואלי דראי) בנו אותו קצת כ... משאני נוהג לומר על עצמי - לא העיפרון הכי חד בקלמר. גם הוא כמו מירב לא יוצלח, אבל בכל זאת, הוא נשוי לאשה יפה, אב לכמה בנות, אדם עובד ומפרנס. אבל כולם נהנים לעשות מהכשלונות שלו נאומי תוכחה. גם הוא פה ושם מראה ניצוצות של הברקה. כמעט סטרטאפיסט, כמעט מוזמן לקדש את השבת, אך מחזירים אותו למקומו במילים אלו ממש כשמתברר שהוא לא מליונר. אין קץ לירידות על שני אלה בבית משפחת חסון. ומפרק לפרק הדברים נאמרים יותר בפראות. אמה של מירב רחל (יונה אליאן) מגוננת על מירב לפעמים אבל מקבלת אותה ככשלון. אביה סילבן (יהורם גאון) משורר כבר את יציאתה מהבית כמו שרק יהורם גאון יכול.
אבל פרק 25, עונה שלישית, נתן לי את התקוה שבאמת יש כאן דמויות מפתח שאינן מפתח כרגע אבל לאט לאט,
הזרקור יאיר אותן יותר ויותר. הם יראו לנו יותר ויותר כאנטי גיבורים, מוגכחים ומושפלים בביתם שלהם.
עד המגמה תשתנה. פתאום יאירו ניצוצות כבדים של הבנה מתמונה עמוקה יותר, שתתבהר יותר ויותר.
אלה אינם רק מירב ומשה, אלה אנשים מסוימים שפגשנו בחיינו, אולי אפילו קיימים במשפחה שלנו עצמנו.
ולאנשים האלה יש את סיפור הגבורה שלהם. והם יכולים להיות גיבורים באמת אם רק לא נמעך אותם בדרך לעוד
תוכחה שלהם, תוך חיזוק עמוד השדרה שלנו.
ומה נותן לי את התקוה הזאת? המשפט של שי למירב - "מירב, תזכירי לי מתי פעם האחרונה שאת הצלחת במשהו?".
יותר ברור מזה?
יש בסדרה עוד שחקנים מוכרים, קובי מרציאנו, תמרה קליינגון, יניב פולישוק, תום אבני, ליאת הר לב, ירדן ברכה וכדומה.
מפיקים: נאוה קולטון ועינת זילבר. בהפקת תדי הפקות. מספרים לנו על כך ויקיפדיה.
צריך להמציא אפליקצית קרדיטים אוטומטית שקושרת כל תוכן שקשור אליו אדם מסוים לאותו אדם באמצעות בלון שמופיע בזמן עמידת הסמן. בעיקר במאמרים אקדמיים!
