מדרגות לתיפקוד המשכי

תופעה שקיימת עצלי ורק עכשיו בעקבות סטרס חיצוני שמתי עליה עין ברורה.
נניח שאני מרגיש שמצב הרוח שלי טיפה משתפר. מן הסתם המחשבה הבאה שלי תהיה לעשות משהו-
בעולם הפיסי. ניקוי ארגון סביבה. ריבועים באקסל.
אבל... כאן צריכה העליה במצב הרוח להספיק לשתי רגליים לתיפקוד:
להקלה בהרגשה במצב ישיבה וקפאון + היכולת לשאת את הסטרס הנוסף שבעשייה!
עכשיו הבנתי את זה ויכול להיות שלא פעם ראשונה הבנתי את זה ואפילו תארתי במילים
אבל כאן ועכשיו אני יודע מלבקש מהשם ולהבדיל הפסיכיאטר בבוא העת -
אני צריך עלייה במצב רוח כזאת שתכיל את קרינת הרקע של הדכאון + דכאון ההתמקדות כאילו יש טעם במשימה
שצריך לבצע. ולו הקטנה.
ולפעמים אולי צריך קצת לקבל חיזוקים למצב רוח וקצת להיות מוכנים להוריד אותו בעשייה.

עיצוב תולדות הזמן ועיצובו

ושוב אני נוכח כמה מוזנח אני, כמה אני מזניח תצמי וכמה הפנמתי ללמוד דרכי הזנחה שונות ומשונות.
משומה זנראה ממש טבעי לאנשים, לאורך שנות קיום, שאני- להלן האוד (עץ שרוף המוצל מאש),
מתפקד ל10%-30% מדרישות החברה, האלמנטריות- נעל נזרקת בסוף משפט!

כל הלילה לא ישנתי בגלל מיגרנה, זאת בפעם ה1000 בשלוש השנים האחרונות.
אז סוף סוף לאחר הליכה שמטרתה לערבב את העצבים התישבתי אל מול בית מרקחת וחיכיתי לרוקח שיפתח את יומו.
כשהגיע כמובן שקיבלתי אותו בקישקוש בזנב וביקשתי ממנו שיתן לי את הכדורים הכי כימיים והכי חזקים נגד מיגרנה.
הדגשתי ממש - כימי ותעשיתי.. מבחינתי שיהיה רעל מזוקק העיקר שיביא מזור בלאט.
בקיצר מהון לשלטון המוח מתאוורר ואז אני מרגיש כמו מישהו שקיבל מתנה.
לא זוכר שגרה ללא הכאב, רק מוקיר את העלמות המכשול לחשיבה ותיפקוד יחסי.
וזאת לא פעם ראשונה שאני נוכח ומתלהב מהנושא אבל עכשיו אני גם כותב את זה - אם לא היו מכשולים ספציפיים
מוגדרים הייתי מפקד. אם המוח שלי לא היה מפסיק מתעייף לחשוב ולפקוד על הגוף לעשות דברים אחרי זמן מסוים,
הייתי ממשיך לתפקד כמו שאתם רוצים... אז מה אתם רוצים בעצם?

הבעיה שכל פעם שרציתי בחיי לפתור בעיה ועיצבו לי דפוס התנהגות נמנע.
נכון הכל בידנו אבל אם יקשרו לכם תעיניים יקח לכם זמן לעצב לכם תזמן.
לא אני הולך להכנס בקופת חולים הזאת! 

ידע ובושה באקדמיה

היי אני סטטיסט קיצוני,

התחלתי ללמוד בגיל 19 באוניברסיטה הפתוחה (בשנה שניה בצהל) וסיימתי בגיל 42....
לא העפרון הכי חד בקלמר.
אבל מעבר לכך מהווה המכה הזאת מקרה קיצוני של ניסיון נואש והמשכי, לחלץ ניסיון רגשי חיובי מסיטואצית למידה
בתוך מערכת שרואה חובה להעריך בבני אדם את אחד הפרמטרים החשובים בעיני החברה - יכולתם האינטלקטואלית.
על הסיבות שיצרו בי דחף כל כך הרסני לנפץ את חיי לתוך מטלות אקדמיות מוגבלות בלו"ז, במקום בעצם ללמוד באמת אכתוב בהמשך.
הסיבות האלה יכולות להיות גם נחלתם של מיעוט! אנשים נוספים אני מניח, וסיבות אחרות יכולות להוביל לתוצאה דומה -
הגעה לאוניברסיטה הפתוחה כי זו הדלת היחידה שהיתה פתוחה... למען מטרה לימודית אך לא רק!
אולי גם לקשר עם מוסד חברתי משמעותי, קשר עם אנשים, הרגשת חלק, ניסיון לרפא פצעי עבר.
ואז מתחיל תהליך של צבירת דף כשלונות במקום גיליון ציונים, בושה, פחד, חרדה, מלחמה והצלחה.

וכאן דרושה הבהרה חשובה -
זאת אינה התמונה שחווים רוב רובם של הסטודנטים באו"פ. המוסד הזה לתחושתי הוא אחד המוסדות האיכותיים
המשפיעים והחיוביים במדינה שלנו. או כמו שאמרה לי אמי לאחר שהודתי בפניה שלימודים אקדמיים מהווים נזק ולא תועלת - "לא לכולם...". אבל אני בן יחיד מסכנה.
חוץ מזה... אני הולך לכתוב גם על כמה מהדברים החיובים בצורה בוהקת שחוויתי בחלק השני של לימודי.

אבל מים יש עוד כמוני ?

כדי להיות בעל השכלה אקדמית של תואר ראשון, ניסיתי ללמוד בחיי 45 קורסים באוניברסיטה הפתוחה.
במשך 23 שנה נכשלתי 29 פעמים והצלחתי 33.
ישנם קורסים שעברתי בפעם הרביעית, ישנם שעברתי בפעם השלישית ויש בשניה.
בתקופות שקטות מרעש בחיי עברתי קורסים גם בפעם הראשונה.

האם יש עוד כמוני שסוחבים במשך שנים שק מסוים של כשלונות, במוסד האקדמי הספציפי שבו אני למדתי?
האם גם הם התנסו או מתנסים בהשפעות הרגשיות הנלוות ממצב זה?
האם קיימים כמה סוגים שונים של מערבולות של כשלונות אקדמיים הגורמים לאדם לכרוע תחת הנטל ולקבל החלטות
שרק כאשר מסתיימת השפעתן הישירה, נפשו מרשה לעצמה לקרוא לדברים בשמות - בריחה, נסיון לא להיות קורבן,
נסיון ליצור סביבה הישגית שקטה וכולי...

אני משער שקיימים מספר סוגי התהוות של כשלון באו"פ.
לצערי לא מן הנמנע שגרפים כאלה ואחרים, שמייצגים כשלים של אנשים, נידונו במצגות שנועדו לבער את תופעת הכשלונות באוניברסיטה הפתוחה. האם קיים או היה קיים חוסר מעש לנוכח הגרף שחוזרים על עצמם?
וכאן המקום לומר כמה מילות אזהרה.

אמי היתה זו שהדגישה בפני לאחר שאיבדתי את הבושה בכשלונותי ולאחר שיידעתי את כל סביבותי לגבי הטעות המדהימה
שעשיתי כשפניתי לאקדמיה כדי להרגיש חלק.
כשאמרתי שהוצאת תואר כמטרה הוא לי לרועץ אמרה לי - "לא לכולם!".
אבל מצד שני.

מצד שני יש את מעט האנשים שהם אולי כמוני ונמצאים עכשיו במעגל הבושה הזה של כשלונות באו"פ.
ככלל אני למדתי בחיי שאקדמיה לא אוהבת אנשים כמוני. שהגיעו אליה מסיבות לא אקדמיות טהורות.

ואם אני היחיד? אז אופסי :-)

נכשלתי כך - גיליון ציונים.

יותר מדי זמן חשבתי איך להתחיל את הבלוג ההכרחי לי בריאותית הזה.
כנראה שההתחלה תהיה בזעם ואחכ יבוא פרוט.
אז ככה, אני בן 43 וכל חיי,  למעט תקופות צבאיות, הרגשתי שלכל אדם או אירגון בחיי יש טענות כלפי בנושא התיפקוד. אף אחד לא מרוצה. גם בימים שידעתי שהם טובים לפי קנה מידה שלי, הרגשתי נזוף ומפורגן עי עצמי בו זמנית. ספליט של הרגשה עצמית ואמירות מהדהדות של אחרים. נפגשות לדק מתקרבות לעד.

ואל מול כל זה אני מרגיש מגוכח מהדרמה.
הרי יש הרבה לקויי למידה שלא נדפק להם השכל, גם אם גדלו במערכת החינוך של שנות ה80. יש מקרים קשים ממני.
טוב אני לא העפרון הכי חד בקלמר בנוסף לכל.
וגם מאוד מאמץ כל לשון הרע שנאמרת עלי.
בעצם עד התקופה האחרונה שבה אני כהר לא יכול לסבול שום ביקורת חיצונית כי נמאס לי.