על מה היתה הסליחה לפני יום כיפורים ולמה הבלוג מסתיים במספרים 24184

לפני יום הכיפורים שנת תשע"ז ביקשתי פה סליחה מעצמי על שהתעלמתי מטכנולוגיות מסוימות שיכלו להציל את חיי מלהגיע למצב העגום שאליו הגיעו. ככל שהולכים אחורה בזמן כך הטכנולוגיה שעליה אני מדבר היתה מתקדמת פחות ובעלת יותר השפעה פוטנציאלית עלי. לפחות עלי.

למה לפחות? כי עם השנים אני מתחיל לטעון, בפני עצמי קודם כל, שיש עוד כמוני. כמוני שנכשלים- שנכשלו לאורך זמן רב והזוי במשכו במאמצם לגשר על פערי הלמידה והעשיה ובעצם על פערי ההתפתחות בחיים בכל גיל וגיל.

זאת גם הסיבה שאני מרשה לעצמי להטריד את האינטרנט בבלוג משמים זה.

אני מסתכל מסביב ואני לא רואה ולא ראיתי בימי חיי אנשים כל כך תקועים ונתקעים כמוני. אבל בהתחשב בכך שקיימים

בעולם הזה מעל 7 מיליארד בני אדם, אני פתאום רגוע יותר ורואה לנגד עיני אנשים רבים כמוני אולי אלפים אולי יותר.

אז תעזבו אותי מבושה! לא צריך להתבייש. כי משחשוב פה זאת הבעיה. דפוס ההתנהגות ההרסני.

אצלי ההרס התחיל בכיתה ב. שנת הדכאון הראשונה. ידעתי לצפות את בואה עוד בשלהי כיתה א כשהבטתי בדלתות הכבדות של כיתות ב במקלט. ידעתי מה מצפה לי בדיוק. שמעתי את הטון הקשוח והמצפה בדמיוני לפני שהייתי צריך לשמוע אותו באזני. הרגשתי את השינוי באוירה - מלמידה ומשחק לעבודת למידה. אז כמובן שזאת היתה אחת השנים הרעות של חיי. ואני אומר את זה כאדם בן 43 שעבר דברים בחייו. אותה שנה יצרה אבטיפוס של חוסר התאמה בשל חוסר יכולת לעמוד בקצב. חוסר סינכרון. מטרות הלמידה היו זהות אבל הדרכים והקצב לא מתאימים.

דוגמא למה שהרס לי אז את החיים - המושג כפל. כדי להכיר במושג הזה הייתי צריך לשחק איתו. אבל לא היה זמן.

מי שישמע אין זמן במערכת החינוך לילד בן 8 לשחק עם המושג כפל. ואז במקום שיצמח לו מושג צמח לו במוח פרונקל

של אי הבנה. מושג שהפרוש שלו הוא מושג שאינו מובן ושיש לחוסר ההבנה הזה תגובות חברתיות ורגשיות. כי אין זמן.

וכאן תבצבץ אמירה כללית שאולי מתאימה לי ולעוד מספר אנשים אי שם - זמן הוא כסף, ככל שניתן קודם הוא שווה יותר.

נחזור לנושא הטכנולוגיה. השנה הנוראית הזאת עברה חלפה ונותרו לי עוד 10 שנים לסיום חוק לימודי. 1982-1991.

בשנים האלה התרחשה מהפכה. המחשב האישי הפך ממחשב משימתי בעל טון פקידותי אפור ומשימתי למחשב בעל ממשק משתמש גרפי (GUI :-). המחשב בתחילת דרכו ממש לא היה מיועד להעצים את האדם הפרטי. אולי להפך. המחשב התחיל את דרכו ככלי להעצמת האירגון קודם כל. כן היו משחקים, לומדות, מין אקסלים ומעבדי תמלילים.. אבל לא במסגרת קונספטואלית שיש היום שרואה את האדם ואת תיפקודו במרכז. המחשבים החל מ-24.1.1984 החלו להשתנות.

המקינטוש הראשון הוצג ביום הזה ע"י סטיב ג'ובס ז"ל וכלל מערכת הפעלה חלונאית ואפשרות לכניס מידע מילולי לאגור ולשלוף אותו בצורה ויזואלית וכל זה על מסך שנעשה מאמץ ליצור אותו... יפה. הנקודה הזאת היא נקודת המפגש הפוטנציאלית הראשונה התאורטית (בגלל המחיר...) בין פונקציות מחשב ופונקציות מחשבה.

ואני בכלל בתחילת העשור הזה רציתי רק משחקים.. אז אבי ז"ל העלה הברקה דאז לדעתי- עזוב אותך ממשחקי טלביזיה אתה צריך מחשב! אז נחת עלי הספקטרום - מחשב שאפשר להגדיר אותו מחשב ללימוד תכנות. וכך חויתי את חוית הלמידה המשמעותית הרצונית הראשונה שלי. אבל הקרש הזה לא יכל באמת להציל אותי אז. תכנות לא נילמד בבית הספר וגם עוד מקצוע או שניים שאהבתי. וכמובן משחשוב זה לא הלמידה, לא הלמידה כיצד ללמוד, אלא עמידה בלו"ז.

אז דווקא אהבת מקצועות לא בית ספריים היוותה עוד נקודה שבה אפשר היה לתקוף אותי ולחרב בי כל תחושה של מסוגלות עצמית. שהרי מה הטעם אם זה לא בתכנית הלימוד. 

מעניין האם הדפוס הזה עדיין קיים? האם עדיין ילדים זוכים להתעלמות במקרה הטוב ויחס שלילי במקרה הרע כאשר הם משקיעים מאמצים וכוחות נפשיים במקצוע "לא מוכר" כשיש להם בעיות במקצועות החובה. אני רוצה להאמין שלא!

זה לא שלא ניסיתי להלחם. אני זוכר בדיוק את הצעות התפנית שהעלתי ואיך נאמר לי לא ונסגרו דלתות של הבנה.

הבנה שלי הבנה שלהם. ועידת חרטום מתמשכת היתה מערכת החינוך עבורי. לא לאי הגשת שיעורים, לא לאי הגשתם בזמן ולא לספרי לימוד עצמי של חומר כיתתי. היום אולי לא ניתן להבין את זה (בעצם גם אז לא!) איך יכל להיות מצב שתלמיד מבקש חומר ללימוד עצמי והתשובה היא - אין! ואיך התלמיד עצמו מקבל מצב כזה כמו שהוא.

אבל מגיל 15 כבר התחלתי להתעייף. (ולא זאת לא נראית לי השלכה של הגיל המבוגר)

אהבתי מחשבים, אהבתי אסטרונומיה, אהבתי תקופות מסוימות בהיסטוריה וככל שעבר הזמן הפנמתי את היחס השלילי שקיבלתי כשלמדתי אותם. זוהרם כבה לאט לאט אבל בטוח ובמקומם הופיעה בי בובה ששאפה לקבל פידבקים חיוביים כתוצאה מהסכמה עם הסביבה שארמונות החול הלא בית ספריים רק מפריעים ועלי לצאת לעולם האמיתי. איזה יופי.

אז כבר אני בעצמי התנתקתי מזרם המחשבים. זרם שהתגבר ככל שהשמעתי במו פי צדקנות מזויפת על כך שלא טוב היות האדם בעיסוקו יתר על המידה. כבר לא יכולתי לסבול את עצמי יושב שעות מול המחשב. אבל הטכנולוגיה המשיכה להתקדם ואמרה קונספטים שהייתי חייב לשמוע אז. 

ואחרי הצבא, למה לא למשוך רק מעט את תקופת העדרו של המחשב בצורה אפקטיבית בחיי. רק שנה אחת דחיתי את קניתו של מחשב מתפקד. והאפשרות לא חזרה אלא לאחר 4 שנים שחורות. שנים שבהן מידע שצריך היה להגיע אלי לא הגיע. כמו גם אפשרויות טכנולוגיות ללמידה, המחיר היה כבד.

סליחה

סליחה שלא התיחסתי בזמן האחרון לבלוג.
סליחה שמנעתי מעצמי כלי העצמה טכנולוגיים במהלך חיי.

גמר חתימה טובה!

ממלחמת התיפקוד

מכירים את זה ש... מעצמכם אתם נותנים 100% ובשבילכם זה 200% אבל בשביל אחרים זה 20%. אז אתם מרגישים מרוצים מעצמכם ונזופים בו זמנית? מכירים את זה שאחרי זמן מסויים שבו ניסיתם לעזור לעצמכם בעצמכם כי הרי אתם הרי עצלנים ולא ממש סובלים משומדבר שקשור למציאות שמבחוץ לראש שלכם, אתם בלי ברירה ממש מחליטים ללכת למיון ואז הרופאת משפחה נובחת עליכם למה לא ביקשתם טופס 17 ולמה לא הלכתם קודם למרמ? מכירים את זה שאתם משלמים על המיון? טוב אולי די עם קיבעון המכירים הזה כבר! מכירים את זה שאתם מכירים את זה כי זה חוזר בחיים שלכם כל פעם מחדש על דברים שונים. ולמעשה העניין הוא עד כדי כך בסיסי אצלכם שהתשובה לשאלה הראשונה בתחילת משכתבתי היא - אז החיים שלי?
לדעתי יש שמכירים.
והם כמוני אולי נמצאים בעלייה של גג.
עד כמה בעליית הגג? עד שבכלל העולם לא נכנס אלי יחד הפיגוע שהיה.. עליית גג.

ביקורת טמבלביזיה (לא שיש לי כזאת!)

הבלוג הזה נועד להיות בלוג שמתעד את המלחמה שלי לתיפקוד. בעצם על המאמץ שלי לסינכרון פנימי ואז חיצוני.
בעצם על המאמץ שלי לחיים לא תלושים ממני ומהמציאות, אם אפשר.
אבל עכשיו אני מרגיש חייב לכתוב ביקורת טלביזיה - על סדרה "סברי מרנן" בקשת.
אני לא יודע אם מדובר בסדרה שטחית וממלאת זמן מסך או בסדרה גאונית, נוגעת שתביא מוסר השכל.
אני עוקב אחרי הסדרה הזאת בתקוה לראות שינוי בשתי דמויות בה ולא הראשיות כרגע.

הסדרה מתמקדת בשתי משפחות שנפגשות בימי שישי, פעם אצל זו ופעם אצל זו. במשפחת רוזן יש אשה בעל ("מסכן פנחס", טוביה צפיר) ושלושה בנים. האחד רווק, השני נשוי, השלישי גרוש. האמא היא אמא דומיננטית (סנדרה שדה בתור ריקי), ביקורתית כלפי כל מי שהוא לא צאצה שלה. תוך כדי היא יורה קלישאות עדתיות לכל עבר. הבית וארוחות השישי מהוות מופת מתוקתק עד כאב. אם כי לא ניתן ללמוד ממנה הרבה. כשאשתו של בנה שי (דביר בנדק) - שני (רותם אבוהב), שואלת אותה בהפתעה "איך הצלחת שיהיה נקי גם למעלה??" כשהיא מביטה במבט לתוך ארון במטבח, היא עונה "שתנהלי בית נקי אז תדעי..". הבנתם את הסוג, ואת עצמת ההקצנה.

מהצד השני משפחה מאוזנת יותר מבחינת פיזור הכח הפוליטי. ושם נחות להן שתי הדמויות המדוברות, כאוצר שכרגע
אין לו הופכין, אבל שוב יש תקוה.. הבת! מירב (עדנה בליליוס). בת 40. רווקה. אשה גבוהה, בעלת משקל ומרשימה. גרה בבית ההורים ונואשת לאהבה ונואשת להיות אמא, אבל דברים פשוט לא הולכים לה טוב. באופן כללי. כל פרק שעסק בה הראה צד אחר שבו היא לא מוכשרת "כמו כולם". הכנת אוכל, מציאת עבודה, טיפול בילדים. לא ידועות תקופות העסקה. אבל כן מראים לנו ניצוצות קלים של הצלחה. למשל כשהוזכר תפקידה בצבא קבע (הזריקה זריקות לחיילים...). הדמות השניה היא משה (עמי סמולרצ'יק). בעלה של אחת מבנות משפחת חסון- אורנה (ימית סול) ואדם שיוצרי הסדרה (רובי דואניאס, יניב פולישוק, ימית סול ואלי דראי) בנו אותו קצת כ... משאני נוהג לומר על עצמי - לא העיפרון הכי חד בקלמר. גם הוא כמו מירב לא יוצלח, אבל בכל זאת, הוא נשוי לאשה יפה, אב לכמה בנות, אדם עובד ומפרנס. אבל כולם נהנים לעשות מהכשלונות שלו נאומי תוכחה. גם הוא פה ושם מראה ניצוצות של הברקה. כמעט סטרטאפיסט, כמעט מוזמן לקדש את השבת, אך מחזירים אותו למקומו במילים אלו ממש כשמתברר שהוא לא מליונר. אין קץ לירידות על שני אלה בבית משפחת חסון. ומפרק לפרק הדברים נאמרים יותר בפראות. אמה של מירב רחל (יונה אליאן) מגוננת על מירב לפעמים אבל מקבלת אותה ככשלון. אביה סילבן (יהורם גאון) משורר כבר את יציאתה מהבית כמו שרק יהורם גאון יכול.

אבל פרק 25, עונה שלישית, נתן לי את התקוה שבאמת יש כאן דמויות מפתח שאינן מפתח כרגע אבל לאט לאט,
הזרקור יאיר אותן יותר ויותר. הם יראו לנו יותר ויותר כאנטי גיבורים, מוגכחים ומושפלים בביתם שלהם.
עד המגמה תשתנה. פתאום יאירו ניצוצות כבדים של הבנה מתמונה עמוקה יותר, שתתבהר יותר ויותר.
אלה אינם רק מירב ומשה, אלה אנשים מסוימים שפגשנו בחיינו, אולי אפילו קיימים במשפחה שלנו עצמנו.
ולאנשים האלה יש את סיפור הגבורה שלהם. והם יכולים להיות גיבורים באמת אם רק לא נמעך אותם בדרך לעוד
תוכחה שלהם, תוך חיזוק עמוד השדרה שלנו.

ומה נותן לי את התקוה הזאת? המשפט של שי למירב - "מירב, תזכירי לי מתי פעם האחרונה שאת הצלחת במשהו?".
יותר ברור מזה?

יש בסדרה עוד שחקנים מוכרים, קובי מרציאנו, תמרה קליינגון, יניב פולישוק, תום אבני, ליאת הר לב, ירדן ברכה וכדומה.
מפיקים: נאוה קולטון ועינת זילבר. בהפקת תדי הפקות. מספרים לנו על כך ויקיפדיה.

צריך להמציא אפליקצית קרדיטים אוטומטית שקושרת כל תוכן שקשור אליו אדם מסוים לאותו אדם באמצעות בלון שמופיע בזמן עמידת הסמן. בעיקר במאמרים אקדמיים!

תובנות משבת

1. יותר מאשר חתולים אוהבים לבעוט במשהו קשור לחוט, הם אוהבים לפרום אותו ולקרוע אותו ואז לנשוך אותו.

2. עמידה בחוסר מעשה דחוף דחף פנימי, עוזר לאחר מכן לקבוע עיתים לעשייה שאינה באה בקשב מרוכז.

3. כדי להרגיש כאן ועכשיו ולא שם ואח"כ, יש להצמד לעיתים קבועים. בהתחלה מרגישים אביוז של המוח,
    ואח"כ זה נכנס לדם ויש לכם כח.

4. יש מלאכות שהן אביוז של מוח חזרתי שסולד מהן. הן דורשות להבין דבר אחד וליישם אותו בכל מקום אחר,
    וזה ריגרדלס ההנאה שבליישם אותו במקום שבו נוצר ונלמד.


הבלוג מדרדר ועוד מעט יהפוך לרשימת משימות וקניות בסופר.
אז יש למלצפות :-)

עולם שלם של טואלטיקה (פוסט פירסומי)

אתם! מכירים את זה שאתם נכנסים לסופר ודבר ראשון אתם נתקלים בהר של חבילות נייר טואלט? כן הם במבצע. אלה גם השמות הגדולים. ואתם! פותחים אתר חדשות ופתאום אתם רואים פתאום כתבות בסגנון.. למה הבנקים מחפשים דווקא אנתרופולוגים.. ניסיון אגב חהשיב לעצמכם על השאלה הזאת מעלה אולי תמונה עגומה על אביוז של מקצוע האנתרופלוגיה וגם על חיינו באופן כללי. האם גם בסופר מחפשים אנתרופולוגים?

הייתי היום בסופר.. סיימתי קניות תוך דקות בהקפה אחת וללא חזרות. שמתי לב שככל שאני מהיר יותר אני מדויק יותר. בסופר לפחות.

האם כשם שבסופר נעזרים בתובנות הפסיכולוגיה באקדמיה על נטיות הצרכנים (גם כן ביטוי.. נורה היא צרכן, לא בנאדם), כך באקדמיה נעזרים בנייר טואלט כדי למשוך צרכנים?

יש לי מגרנה. זה בהחלט משפיע על דעתי בנושא.