היי אני סטטיסט קיצוני,
התחלתי ללמוד בגיל 19 באוניברסיטה הפתוחה (בשנה שניה בצהל) וסיימתי בגיל 42....
לא העפרון הכי חד בקלמר.
אבל מעבר לכך מהווה המכה הזאת מקרה קיצוני של ניסיון נואש והמשכי, לחלץ ניסיון רגשי חיובי מסיטואצית למידה
בתוך מערכת שרואה חובה להעריך בבני אדם את אחד הפרמטרים החשובים בעיני החברה - יכולתם האינטלקטואלית.
על הסיבות שיצרו בי דחף כל כך הרסני לנפץ את חיי לתוך מטלות אקדמיות מוגבלות בלו"ז, במקום בעצם ללמוד באמת אכתוב בהמשך.
הסיבות האלה יכולות להיות גם נחלתם של מיעוט! אנשים נוספים אני מניח, וסיבות אחרות יכולות להוביל לתוצאה דומה -
הגעה לאוניברסיטה הפתוחה כי זו הדלת היחידה שהיתה פתוחה... למען מטרה לימודית אך לא רק!
אולי גם לקשר עם מוסד חברתי משמעותי, קשר עם אנשים, הרגשת חלק, ניסיון לרפא פצעי עבר.
ואז מתחיל תהליך של צבירת דף כשלונות במקום גיליון ציונים, בושה, פחד, חרדה, מלחמה והצלחה.
וכאן דרושה הבהרה חשובה -
זאת אינה התמונה שחווים רוב רובם של הסטודנטים באו"פ. המוסד הזה לתחושתי הוא אחד המוסדות האיכותיים
המשפיעים והחיוביים במדינה שלנו. או כמו שאמרה לי אמי לאחר שהודתי בפניה שלימודים אקדמיים מהווים נזק ולא תועלת - "לא לכולם...". אבל אני בן יחיד מסכנה.
חוץ מזה... אני הולך לכתוב גם על כמה מהדברים החיובים בצורה בוהקת שחוויתי בחלק השני של לימודי.
אבל מים יש עוד כמוני ?
כדי להיות בעל השכלה אקדמית של תואר ראשון, ניסיתי ללמוד בחיי 45 קורסים באוניברסיטה הפתוחה.
במשך 23 שנה נכשלתי 29 פעמים והצלחתי 33.
ישנם קורסים שעברתי בפעם הרביעית, ישנם שעברתי בפעם השלישית ויש בשניה.
בתקופות שקטות מרעש בחיי עברתי קורסים גם בפעם הראשונה.
האם יש עוד כמוני שסוחבים במשך שנים שק מסוים של כשלונות, במוסד האקדמי הספציפי שבו אני למדתי?
האם גם הם התנסו או מתנסים בהשפעות הרגשיות הנלוות ממצב זה?
האם קיימים כמה סוגים שונים של מערבולות של כשלונות אקדמיים הגורמים לאדם לכרוע תחת הנטל ולקבל החלטות
שרק כאשר מסתיימת השפעתן הישירה, נפשו מרשה לעצמה לקרוא לדברים בשמות - בריחה, נסיון לא להיות קורבן,
נסיון ליצור סביבה הישגית שקטה וכולי...
אני משער שקיימים מספר סוגי התהוות של כשלון באו"פ.
לצערי לא מן הנמנע שגרפים כאלה ואחרים, שמייצגים כשלים של אנשים, נידונו במצגות שנועדו לבער את תופעת הכשלונות באוניברסיטה הפתוחה. האם קיים או היה קיים חוסר מעש לנוכח הגרף שחוזרים על עצמם?
וכאן המקום לומר כמה מילות אזהרה.
אמי היתה זו שהדגישה בפני לאחר שאיבדתי את הבושה בכשלונותי ולאחר שיידעתי את כל סביבותי לגבי הטעות המדהימה
שעשיתי כשפניתי לאקדמיה כדי להרגיש חלק.
כשאמרתי שהוצאת תואר כמטרה הוא לי לרועץ אמרה לי - "לא לכולם!".
אבל מצד שני.
מצד שני יש את מעט האנשים שהם אולי כמוני ונמצאים עכשיו במעגל הבושה הזה של כשלונות באו"פ.
ככלל אני למדתי בחיי שאקדמיה לא אוהבת אנשים כמוני. שהגיעו אליה מסיבות לא אקדמיות טהורות.
ואם אני היחיד? אז אופסי :-)
התחלתי ללמוד בגיל 19 באוניברסיטה הפתוחה (בשנה שניה בצהל) וסיימתי בגיל 42....
לא העפרון הכי חד בקלמר.
אבל מעבר לכך מהווה המכה הזאת מקרה קיצוני של ניסיון נואש והמשכי, לחלץ ניסיון רגשי חיובי מסיטואצית למידה
בתוך מערכת שרואה חובה להעריך בבני אדם את אחד הפרמטרים החשובים בעיני החברה - יכולתם האינטלקטואלית.
על הסיבות שיצרו בי דחף כל כך הרסני לנפץ את חיי לתוך מטלות אקדמיות מוגבלות בלו"ז, במקום בעצם ללמוד באמת אכתוב בהמשך.
הסיבות האלה יכולות להיות גם נחלתם של מיעוט! אנשים נוספים אני מניח, וסיבות אחרות יכולות להוביל לתוצאה דומה -
הגעה לאוניברסיטה הפתוחה כי זו הדלת היחידה שהיתה פתוחה... למען מטרה לימודית אך לא רק!
אולי גם לקשר עם מוסד חברתי משמעותי, קשר עם אנשים, הרגשת חלק, ניסיון לרפא פצעי עבר.
ואז מתחיל תהליך של צבירת דף כשלונות במקום גיליון ציונים, בושה, פחד, חרדה, מלחמה והצלחה.
וכאן דרושה הבהרה חשובה -
זאת אינה התמונה שחווים רוב רובם של הסטודנטים באו"פ. המוסד הזה לתחושתי הוא אחד המוסדות האיכותיים
המשפיעים והחיוביים במדינה שלנו. או כמו שאמרה לי אמי לאחר שהודתי בפניה שלימודים אקדמיים מהווים נזק ולא תועלת - "לא לכולם...". אבל אני בן יחיד מסכנה.
חוץ מזה... אני הולך לכתוב גם על כמה מהדברים החיובים בצורה בוהקת שחוויתי בחלק השני של לימודי.
אבל מים יש עוד כמוני ?
כדי להיות בעל השכלה אקדמית של תואר ראשון, ניסיתי ללמוד בחיי 45 קורסים באוניברסיטה הפתוחה.
במשך 23 שנה נכשלתי 29 פעמים והצלחתי 33.
ישנם קורסים שעברתי בפעם הרביעית, ישנם שעברתי בפעם השלישית ויש בשניה.
בתקופות שקטות מרעש בחיי עברתי קורסים גם בפעם הראשונה.
האם יש עוד כמוני שסוחבים במשך שנים שק מסוים של כשלונות, במוסד האקדמי הספציפי שבו אני למדתי?
האם גם הם התנסו או מתנסים בהשפעות הרגשיות הנלוות ממצב זה?
האם קיימים כמה סוגים שונים של מערבולות של כשלונות אקדמיים הגורמים לאדם לכרוע תחת הנטל ולקבל החלטות
שרק כאשר מסתיימת השפעתן הישירה, נפשו מרשה לעצמה לקרוא לדברים בשמות - בריחה, נסיון לא להיות קורבן,
נסיון ליצור סביבה הישגית שקטה וכולי...
אני משער שקיימים מספר סוגי התהוות של כשלון באו"פ.
לצערי לא מן הנמנע שגרפים כאלה ואחרים, שמייצגים כשלים של אנשים, נידונו במצגות שנועדו לבער את תופעת הכשלונות באוניברסיטה הפתוחה. האם קיים או היה קיים חוסר מעש לנוכח הגרף שחוזרים על עצמם?
וכאן המקום לומר כמה מילות אזהרה.
אמי היתה זו שהדגישה בפני לאחר שאיבדתי את הבושה בכשלונותי ולאחר שיידעתי את כל סביבותי לגבי הטעות המדהימה
שעשיתי כשפניתי לאקדמיה כדי להרגיש חלק.
כשאמרתי שהוצאת תואר כמטרה הוא לי לרועץ אמרה לי - "לא לכולם!".
אבל מצד שני.
מצד שני יש את מעט האנשים שהם אולי כמוני ונמצאים עכשיו במעגל הבושה הזה של כשלונות באו"פ.
ככלל אני למדתי בחיי שאקדמיה לא אוהבת אנשים כמוני. שהגיעו אליה מסיבות לא אקדמיות טהורות.
ואם אני היחיד? אז אופסי :-)
